פסק-דין בתיק ת"ק 42064-01-12

הצדדים המעורבים בתאונה מאשרים את העובדה שארעה תאונה בין רכבו של התובע ובין רכבה של הנתבעת 1 כאשר על פי העובדות והנסיבות, נפגעו שני הרכבים בתאונה זו (ראה פגיעות ברכב התובע כפי שמופיעות בחומר הראיות שצורף לכתב התביעה וראה הפגיעות ברכב הנתבעת ותמונה נ/1).

אין מחלוקת בין הצדדים, על כיווני הנסיעה ועל מיקומו של רכב מבין המעורבים בתאונה בטרם קרות התאונה, שכן הצדדים מאשרים את העובדה שבטרם קרות התאונה נסעה הנתבעת בצד ימין ואילו התובע נסע בצד שמאל, ואין גם מחלוקת בין הצדדים (וכך עולה גם מהאמור בכתב ההגנה ומטענות הנתבעת) שבמהלך הנסיעה של שני הרכבים, ביקשה הנתבעת לבצע פנייה שמאלה, ותוך כדי פנייה זו, טוענת הנתבעת, שהתובע עקף את רכבה, ותוך כדי כך פגע התובע ברכבה.

הנתבעות סבורות שלאור העובדות המפרטות את קרות התאונה, יש להשית את האחריות לגרם התאונה על התובע, ולכן מבקשות הנתבעות לדחות את תביעת התובע.

לאחר שבית המשפט בחן את כל הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט, את עדויות הצדדים, הרי שאין מקום לדחות את התביעה, משום שגם אם אקבל את כל העובדות כפי שכל אחד מהצדדים המעורבים בתאונה העלה אותן בכתבי הטענות ובבית המשפט, הרי עולה באופן ברור ומפורש, ששני הצדדים אחראים לקרות התאונה, אם כי, לנתבעת האחריות המירבית לקרות התאונה.

הנתבעת אשר נסעה מימינו של התובע, ולדבריה נסע התובע אחריה, ולכן היתה חייבת הנתבעת להיות מודעת שאם התובע נוסע אחריה, הרי שבאותו שלב אין היא יכולה לבצע את הפנייה מבלי לחסום את המשך נסיעתו של התובע, אשר נסע בכביש ישר.

הנתבעת טוענת בבית המשפט, כי בטרם ביצעה את הפנייה שמאלה, היא אותתה, הביטה במראה, וביצעה את הפנייה, אולם מבחן התוצאה מצביע על כך, שהנתבעת ביצעה את הפנייה שמאלה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, וביצעה את הפנייה בחוסר התחשבות ברכבו של התובע שהיה משמאלה.

גם אם אקבל את טענתה של הנתבעת שהיא אותתה בטרם הפנייה, הרי יש לומר לנתבעת שנוהג רכב אינו יוצא ידי חובה רק על ידי האיתות, אלא נהג זהיר חייב גם לבדוק - גם לאחר האיתות - אם הפנייה אפשרית, ואם הפנייה איננה אפשרית כפי שארע במקרה זה, אזי, גם לאחר איתות, אין נוהג רכב חייב לבצע את הפנייה כאשר הפנייה מפריעה למשתמשים האחרים בדרך.

הנתבעת מציינת הן בכתב ההגנה והן בעדותה בבית המשפט, כי היא ביצעה את הפנייה, ובמהלך הפנייה שמאלה, עקף רכב התובע את רכבה, וכך ארעה התאונה.

העובדות והפגיעות שני הרכבים כפי שעולות מהתמונות שהוגשו לבית המשפט, מצביעות על כך שאם אכן רכב הנתבעת היה כבר בפנייה, ובזמן הזה רכב התובע היה פוגע ברכבה, אין ספק שהפגיעה ברכב הנתבעת היתה צריכה להיות במקום אחר, קרי: באמצע רכב הנתבעת, ולא בחזית הרכב, שכן לפי טענת הנתבעת, הרכב כבר היה בשלב הפנייה.

יחד עם זאת, אני קובע כי גם התובע תרם את תרומתו לגרם התאונה, שכן אם היה נוסע במהירות מתאימה בנסיבות המקרה, ומבחין מבעוד מועד בביצוע פנייה של רכב הנתבעת, יכול היה למנוע את התאונה, או לפחות, למזער את הנזקים.

מאחר והנתבעת היא זו אשר ביצעה את הפנייה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, ובכך למעשה לא איפשרה המשך נסיעה בטוחה של התובע, הרי שבמקרה כזה, אני מייחס לה אחריות בשיעור של 70% ואילו לתובע אשר נסע גם הוא בחוסר זהירות ובמהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, אני מייחס לו אחריות בשיעור של 30%.

בהתאם לחלוקת אחריות זו, על הנתבעות לפצות את התובע.

התובע הוכיח את תביעתו בסכום של 6,716 ש"ח, הכולל בחובו את סכום הנזק הממשי ושכר טרחת שמאי, אך לא הוכיח את סכום ירידת הערך, משום שרכבו של התובע טרם תוקן, ולכן לא ניתן היה לתבוע ירידת ערך לאחר תיקון הרכב ולאור מצבו של הרכב לאחר התיקון, ומאחר והתובע גם לא תיקן את הרכב, אין מקום להעניק לתובע את סכום המע"מ.

לכן, מתוך הסכום המוכח הנ"ל, אני מחייב את הנתבעות - שתיהן ביחד ו/או כל אחת מהן בנפרד - לשלם לתובע סך 4,701 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה 22.1.12 ועד התשלום בפועל.

כמו כן, בהתחשב ברשלנות התורמת, אני מחייב את הנתבעות באופן סולידרי, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 350 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

בשולי פסק הדין עלי לציין, כי בין המסמכים שהגישה נציגת הנתבעת, הוגש מסמך (נ/4) לפיו מודה התובע בגרם התאונה, אך כפי שהתרשמתי, התובע חתם בשעת התאונה, אך מכל מקום, ייחסתי גם לתובע רשלנות תורמת - הכל כפי שהועלה בפסק דין זה.

הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מהיום.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ג' אב תשע"ב, 22/07/2012 במעמד הנוכחים.